פסק-דין בתיק ע"ו 43965-11-12

1.         ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים "מזרע" מיום 14.11.12 לפיה האריכה הוועדה את האשפוז שנכפה על המערערת בהוראת אשפוז מיום 31.10.12 לתקופה נוספת של חודש ימים, עד ליום 14.12.12.

2.         המערערת ילידת 1965, סובלת ממחלת נפש (הפרעה סכיזואפקטיבית) וכן ממחלת לב. בעברה 7 אשפוזים קודמים ולאחר שחרורה מן האשפוז הקודם בספטמבר 2012, חלה החמרה במצבה והיא הייתה שרויה ב"מצב פסיכוטי המתבטא בהזיות שמיעה ... תוקפנית מסרבת לאכול וליטול תרופות ...", כמתואר בהוראת האשפוז שהוציא כלפיה הפסיכיאטר המחוזי ביום 31.10.12.

3.         ביום 6.11.12 ביקשו הרופאים מן הפסיכיאטר המחוזי להוציא כלפי המערערת הארכה של הוראת האשפוז, שכן היא עדיין "שרויה במצב פסיכוטי הלוצינטורי עם קולות פוקדים, מדווחת על כוונתה ללכת הביתה ולמות. יש תוכנית קונקרטית - לעשן כדי למות בעקבות מחלת לב. זקוקה להמשך אשפוז פסיכיאטרי ...".

            בעקבות זה האריך הפסיכיאטר המחוזי את הוראת האשפוז לתקופה של 7 ימים נוספים, כפי סמכותו שבסעיף 10(ב) של חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק).

4.         בד בבד עם הפניה אל הפסיכיאטר המחוזי להארכת הוראת האשפוז, פנו הרופאים גם אל הוועדה הפסיכיאטרית. בהפניה אל הוועדה מיום 6.11.12 מפרטים הרופאים כי עד כה לא חל שיפור במצבה של המערערת ש"לפני שבוע הוצאה (עבורה) הוראת אשפוז (והיא) זקוקה להמשך אשפוז פסיכיאטרי במסגרת אשפוז".

            ביום 7.11.12 קיימה הוועדה "דיון בענין הארכת תקופת אשפוז כפוי: הארכה ראשונה מעבר ל- 14 יום סעיף 10(ג)(1) לחוק". המנהל, כך רשום בדו"ח הוועדה, מבקש להאריך את הוראת האשפוז, שכן "מדובר בחולה הסובלת מהפרעה סכיזואפקטיבית, עדיין שרויה במצב פסיכוטי הלוצינטורי עם קולות פוקדניים, מדווחת על כוונתה ללכת הביתה ולמות, יש לה תוכנית קונקרטית - לעשן כדי למות בעקבות מחלת לב".

            בבדיקה הייתה המערערת "מרושלת, בהכרה. מדווחת על שמיעת קולות אימפרטיביים שאומרים לה למות ולהפסיק את הטיפול. מבקשת להשתחרר לביתה כדי למות. חסרת כל תובנה למצבה ושיפוטה פגום בצורה קשה."

            הוועדה העריכה כי המסוכנות שבמערערת לעצמה היא ברמה גבוהה ולאחרים היא ברמה נמוכה. היא הגיעה למסקנה כי "מחלתה של המטופלת ומצבה הנפשי כיום פוגעים בכושר שיפוטה ובכושרה לביקורת המציאות במידה ניכרת וכתוצאה מכך היא מסכנת את עצמה סיכון פיזי מיידי." לאור זה החליטה הוועדה על "הארכת הוראת האשפוז עד 14.11.12 ... עד שבוע ימים".

5.         ביום 13.11.12 הופנתה המערערת בשנית אל הוועדה הפסיכיאטרית. הרופאים ביקשו מן הוועדה להאריך שוב את האשפוז והוועדה דנה בכך ביום 14.11.12. בדו"ח הוועדה נרשם כי בבדיקה המערערת "מתוחה מאוד, יוצרת קשר חשדני עונה בקצרה, מגלה הזיות שמיעה אימפרטיביות, קול הפוקד עליה למות, מוכנה ללכת הביתה ולהיענות לקול. אפקט מתוח שיפוט לקוי אין כל תובנה למצבה ולצורך בטיפול".

            הוועדה קיימה ביום 14.11.12 "דיון בענין הארכת תקופת אשפוז כפוי: הארכה נוספת (סעיף 10(ג)(2) לחוק". היא העריכה כי המסוכנות שבמערערת לעצמה ולאחרים היא ברמה גבוהה והחליטה להאריך את האשפוז למשך חודש ימים, עד ליום 14.12.12.

            על החלטה זו הוגש הערעור.

6.         בכל הקשור לערעור, יש לבחון את פעולתה של הוועדה בשני מישורים:

א. המישור המהותי - בדיקה אם אכן מצבה של המערערת, הנתונה להשפעת מחלתה והסיכון שבה, מצדיקים את המשך האשפוז.

ב. המישור המשפטי - פורמאלי - האם החלטת הוועדה ניתנה כשורה מבחינת דרישת החוק, מועדיו ותהליך קבלת ההחלטות.

7.         באשר למישור המהותי: עלי להטיל ספק בקביעת הוועדה בדו"ח מיום 14.11.12 כאילו המערערת מסוכנת ברמה גבוהה לא רק לעצמה אלא גם לאחרים. נראה לכאורה כי אין בה מסוכנות של ממש לאחרים, ככתוב בדו"ח הקודם של הוועדה, אך שבוע ימים קודם לכן, מיום 7.11.12. אולם, אין ספק כי מצבה הנפשי של המערערת, על רקע מחלתה הגופנית, יוצר סיכון ממשי לבריאותה ולשלומה ועל כן, במישור המהותי, המשך האשפוז מוצדק.

8.         לא כך באשר למישור המשפטי - פורמאלי.

            החוק קובע לוח זמנים ומדרג של פעולות לצורך כפיית האשפוז על חולה הנפש, במסלול האזרחי, אותו החוק מתווה. הפסיכיאטר המחוזי הוא המוסמך להוציא הוראת בדיקה, הוראת אשפוז והארכה של הוראת האשפוז ומכוח פעולתו וסמכותו ניתן לאשפז את החולה בכפייה משך שבועיים. תחילה, ניתן לאשפז את החולה משך שבוע ימים ואין להאריך את האשפוז למשך שבוע נוסף אלא אם כן מונחת בפני הפסיכיאטר המחוזי "בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל, להאריך את תקופת האשפוז על פי הוראת אשפוז לשבעה ימים נוספים" (ככתוב בסעיף 10(ב) של החוק). עד כאן אין לוועדה הפסיכיאטרית כל מעורבת ובקרה על האשפוז בתקופה האמורה אלא במסגרת ערר בו היא מוסמכת לדון על פי הסמכות שבסעיף 12 של החוק.

9.         לאחר שהפסיכיאטר המחוזי השתכנע להוציא הוראת אשפוז ואחר כך, בעקבות הבקשה המנומקת בכתב שהונחה בפניו, הוא הוציא הוראת הארכה של האשפוז, נדרשת, לקראת תום התקופה של השבועיים הראשונים, על יסוד בקשה מנומקת בכתב של המנהל ועל בסיס מצבו המעודכן של החולה, החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את האשפוז לתקופה נוספת. תחילה לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים ובהמשך, מדי פעם בפעם "לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על ששה חודשים" (סעיף 10(ג) של החוק).

10.        הוועדה הפסיכיאטרית היא גוף מעין שיפוטי המצוי במדרג הסמכויות מעל סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי. אולם, הוועדה אינה מוסמכת להחליט במקומו להאריך את אשפוזו של החולה בכל הקשור לתקופת השבועיים הראשונים של האשפוז.